🎓 ארבעה מועדים — הפורמט האמיתי, רף גבוה

ביקוש גמיש לחלוטין = קו אופקי ב-12: המחיר לצרכן אינו יכול לזוז — כל ניסיון לגבות יותר מ-12 מאפס את הכמות. ההיצע עולה ל-‏P = Q+6 ⇒ בשוויון עם 12: ‏Q יורד מ-10 ל-6 (ירידה של 4 ✓), והיצרן מקבל 12−4 = 8 — ספג את כל המס. בדיקת המסיחים: א — המחיר לצרכן קבוע (12), לא 16; ב — חלוקת הנטל נקבעת לפי הגמישויות, והצד הגמיש-לחלוטין לעולם אינו סופג; ד — עודף הצרכן היה אפס לפני (ביקוש אופקי ⇒ אין נכונות תשלום מעל המחיר) ונשאר אפס — 'יקטן' שגוי. זהו צמד מקרי הקצה: גמיש לחלוטין ⇒ ‏CS = 0 תמיד, והצד השני סופג הכול.

השרשרת הדו-שוקית: התייקרות תשומות ⇒ היצע X שמאלה ⇒ ‏P_X עולה, ‏Q_X יורדת. מוצר משלים: ביקוש Y (לא ההיצע!) זז שמאלה ⇒ ‏P_Y יורד, ‏Q_Y יורדת, ועודף היצרנים בענף Y מצטמק (גם מחיר נמוך יותר וגם כמות קטנה יותר על אותה עקומת היצע) — ג נכון. בדיקת המסיחים: א מבלבל תנועה עם הזזה — ב-X התנועה היא על עקומת הביקוש ('הכמות המבוקשת ירדה'), הביקוש עצמו לא זז; ב — עודף הצרכן ב-Y אינו עולה: הצרכנים אמנם משלמים פחות אבל הביקוש שלהם נחלש — ההזזה שמאלה מכווצת את המשולש; ד מערבב את הכיוון: ההלם ב-Y מגיע דרך הביקוש.

עם פתיחה ליצוא המחיר המקומי קפץ ל-26 (חד-מחיר: אף יצרן לא ימכור מקומית בפחות ממה שחו"ל משלם). מס יצוא של 3 הופך את התמורה נטו מיצוא ל-23 ⇒ נקודת האדישות החדשה של היצרן היא 23, וזה המחיר המקומי החדש: ירד ל-23, הצריכה המקומית גדלה — א. בדיקת המסיחים: ב נשמע הגיוני אך מפספס את הארביטראז' — אם מקומית משלמים 26 ונטו מיצוא 23, כולם מוכרים מקומית עד שהמחיר נשחק; ג הפוך (היצוא מצטמק, לא גדל); ד הפוך — מס היצוא דווקא מיטיב עם הצרכן המקומי (מוזיל מ-26 ל-23). מס יצוא הוא ההתערבות היחידה בקורס שהצרכן המקומי אוהב.

גמישות יחידתית ⇔ ‏P·Q קבוע: יוקר של 25% מוריד את הכמות ב-20% בדיוק, וההוצאה הכוללת אינה משתנה — אבל הכמות ירדה — ג. בדיקת המסיחים: א סותר את הגדרת היחידתיות; ב כמעט — התקבולים הם 25% ממחיר היבוא כפול הכמות החדשה, שקטנה ב-20%, כלומר 20% מההוצאה (לא רבע: ‏0.25·0.8 = 0.2); ד — הזרים מוכרים 20% פחות יחידות באותו מחיר עולמי ⇒ פדיונם ירד; ה — יש אובדן רווחה מקומי (צריכה שנמנעה) שאינו מקוזז במלואו על ידי התקבולים. המפתח: לתרגם 'יחידתית' ל-P·Q=const ולעבוד רק עם המכפלה.

‏MR = A−2Q = 3Q ⇒ ‏Qᵐ = A/5 ⇒ ‏Pᵐ = A−A/5 = 4A/5. גמישות על ביקוש לינארי: ‏|E| = P/(שיפוע·Q) = (4A/5)/(1·A/5) = 4 — ללא תלות ב-A. הפרמטר הלא-ידוע הוא הפחדה: היחס P/Q נקבע רק על ידי היחס בין שיפוע ה-MC לשיפוע הביקוש, ו-A מצטמצם. בדיקת עקביות: ‏|E| = 4 > 1 — המונופול בקטע הגמיש, כנדרש (‏MR = P(1−1/4) = 3A/5 = MC ב-Qᵐ ✓). מי שסימן ה נבהל מהפרמטר; מי שסימן ב לא ביצע את הצמצום. שאלות פרמטריות נפתרות בדיוק כמו מספריות — רק עם אותיות.

טווח ארוך ⇒ כל פירמה בנקודת האיזון: ‏ATC = q + 16/q מזערי ב-‏q = √16 = 4, ‏minATC = 8 ⇒ ‏P = 8. ההוצאה הכוללת קבועה: ‏P·Q = 2,560 ⇒ ‏Q = 2,560/8 = 320. ‏N = 320/4 = 80. המסיחים הם תחנות העצירה: ‏320 = הכמות (מי ששכח לחלק ב-q); ‏64 = ‏minATC²; ‏160 = חילק ב-2 במקום ב-4; ‏40 = חילק ב-8. השאלה משלבת שלושה רעיונות — איזון ארוך-טווח, גמישות יחידתית כמכפלה קבועה, וסכימת פירמות — בלי אף עקומה נתונה.

ב נכון: גיפן = נחות קיצוני — ההכנסה גוברת על התחלופה, ולכן התייקרות מגדילה כמות מבוקשת (‏dDx/dPx > 0 בדף הנוסחאות). בדיקת השאר: א הפוך — ‏MC מעל AVC פירושו AVC עולה, כלומר עלות העבודה הממוצעת עולה, כלומר התפוקה הממוצעת יורדת (הן הופכיות: ‏AVC = w/AP_L); ג — בנקודת הסגירה ‏P = minAVC ⇒ הרווח התפעולי בדיוק אפס (‏TR = TVC), לא שלילי; ד — סבסוד יוצר ייצור-יתר שעלותו גבוהה מערכו ⇒ DWL, הרווחה יורדת. בשאלות 'מי מהבאים' עוברים מסיח-מסיח וצדים דוגמה נגדית — לא מחפשים את היפה ביותר.

מחיר המוצר בשווי משקל: ‏P = 60−18 = 42. כלל ההעסקה: ‏W = VMPL = P·MP_L ⇒ ‏84 = 42·MP_L ⇒ ‏MP_L = 2. זו שאלת VMPL הפוכה: במקום למצוא L* נתון לכם שיווי המשקל ומחלצים את התפוקה השולית. המסיח ה מפתה כי לא נתונה פונקציית ייצור — אבל אין בה צורך: הכלל עצמו הוא המשוואה. מי שסימן 0.5 הפך את השבר (42/84); מי שסימן 3 השתמש במחיר 60 בלי להציב את הכמות.

ביקוש קשיח לחלוטין ⇒ הכמות נעולה (א נפסל מיד). כדי שהיצרנים יספקו את אותה הכמות במחיר-לצרכן הנמוך, הסובסידיה חייבת להשלים בדיוק את הפער: מחיר מקסימום + סובסידיה = המחיר המקורי ⇒ התמורה ליחידה שמקבל היצרן לא השתנתה — ב, ולכן גם עודף היצרנים ללא שינוי (ג נפסל). הצרכנים: אותה כמות במחיר נמוך יותר ⇒ הוצאות ירדו (ד נפסל) והם הרוויחו את מלוא ההוזלה כהעברה מהממשלה (ה נפסל). צירוף פיקוח+סובסידיה הוא העברה נקייה כשהביקוש קשיח — כל הכסף מגיע לצרכן, בלי DWL.

פתיחה ליצוא מעלה את מחיר Y למחיר העולמי. תחליפים: ביקוש X זז ימינה ⇒ ‏P_X עולה, ‏Q_X עולה ⇒ פדיון היצרנים ב-X (‏P·Q, שניהם עלו) עלה חד-משמעית — א. בדיקת המסיחים: ב — עודף הצרכן ב-X אינו 'עולה' באופן חד-משמעי מנקודת מבט רווחתית (הם משלמים יותר בגלל התייקרות התחליף — רווחתם הכוללת נפגעה מהזעזוע); ד — 'הרווחה בענף X עלתה' דורש השוואת שטחים שההזזה אינה מבטיחה כיוון אחיד לצרכנים; ה — שוק שהתחליף שלו התייקר לעולם אינו אדיש. הכלל: זעזוע סחר מתגלגל בין ענפים דרך צולבות — עקבו אחרי איזו עקומה זזה בשוק השכן ובאיזה כיוון.

במשק קטן ופתוח המחיר מרותק למחיר העולמי — עליית הביקוש המקומי אינה מזיזה את המחיר (א נפסל). היצרנים מוכרים במחיר העולמי את אותה כמות מיוצרת (ג נפסל, ב נפסל — עודפם תלוי רק במחיר ובעקומת ההיצע, ושניהם קפואים). מה כן זז? ההרכב: הצרכנים המקומיים קונים יותר, ולכן נשאר פחות ליצוא — ד. ה נפסל: עודף הצרכן המקומי גדל (ביקוש חזק יותר באותו מחיר) ⇒ הרווחה עלתה. הלקח: במשק פתוח קטן, זעזועי ביקוש מקומיים משנים את חלוקת התוצרת, לא את המחיר.

מונופול רב-מפעלי מחלק ייצור כך שהעלויות השוליות משתוות (אחרת אפשר להוזיל על ידי העברת יחידה): ‏2Q₁ = 4Q₂ ⇒ ‏Q₁ = 2Q₂. עם ‏Q₁+Q₂ = 12: ‏Q₂ = 4, ‏Q₁ = 8 — ב. עקומת הביקוש אינה נחוצה לחלוקה הפנימית (היא קבעה רק את הסך 12) — ולכן ה הוא מסיח הפחד. א (חצי-חצי) מתעלם מהפרשי היעילות: המפעל הזול מייצר כפול. אותו היגיון בדיוק כמו MC=MR₁=MR₂ באפליית מחירים — השוואת שוליים, רק בצד העלות.

ד משלב את שני הכלים בכיוון המרחיב: ‏G↑ מזיז את IS ימינה, והמימון מהבנק המרכזי הוא עירוי חיצוני חיובי (‏H↑ ⇒ ‏M↑) שמזיז גם את LM ימינה — התוצר עולה כפליים, בלי לחץ ריבית. בדיקת המסיחים: א — יחס רזרבה גבוה מקטין את מכפיל הכסף ⇒ ‏M↓ ⇒ מצמצם (כיוון הפוך); ב — מלווה מהממשלה לציבור סופח כסף מהציבור ⇒ מצמצם; ג — פחות העברות = פחות הכנסה פנויה ⇒ ‏IS שמאלה; ה — ריסון כפול. שאלות המדיניות בנויות כך: ארבעה כלים בכיוון המצמצם ואחד מרחיב — זהו את הכיוון של כל כלי לפני שמשווים עוצמות.

חיתוך: ‏2000−50r = 1700+50r ⇒ ‏r = 3, ‏Y* = 1850 > 1800 — עודף ביקוש: זה איננו שיווי משקל. המחירים עולים (כלפי מעלה אין קשיחות), ‏M/P נשחק, ‏LM נסוגה עד תעסוקה מלאה. הריבית מ-IS בגובה Y_F: ‏1800 = 2000−50r ⇒ ‏r = 4. ‏3 הוא המסיח הנאיבי (מודפס ראשון); ‏6 = מי שקרא את ה-LM המקורית בגובה 1800 (‏1800 = 1700+50r) — טעות מבנית: ה-LM זזה, ה-IS לא. הסדר: חיתוך ← בדיקה מול Y_F ← אם עודף ביקוש, הריבית נקראת מה-IS.

כעת ‏Y* = 1850 < 2000 — פער דפלציוני. ובניגוד לפער האינפלציוני, כאן עובדת הנחת היסוד של הקורס: קשיחות מחירים כלפי מטה — המחירים אינם יורדים, המשק נותר באבטלה ב-1850, ורק מדיניות תזיז אותו. המסיחים ב ו-ה מתארים את 'המראה הדפלציונית' של עולם עם מחירים גמישים — היא אינה קיימת במודל של הקורס. זו אחת ההנחות המודפסות בעמוד ההוראות של המבחן, ושאלה כזו בודקת אם קראתם אותו. (מכאן שבפער דפלציוני שיווי המשקל הוא החיתוך עצמו.)

בתעסוקה מלאה התוצר נעול (א נפסל). ההרחבה הפיסקלית מזיזה את IS ימינה ⇒ הריבית בנקודת התעסוקה המלאה (על IS החדש) עולה. ההרחבה המוניטרית הנלווית איננה מצילה את ההשקעה: היא רק מוסיפה עודף ביקוש ⇒ המחירים עולים עוד יותר (גם בגלל הפער וגם בגלל הכסף החדש) עד ש-LM חוזרת לנקודה שעל IS החדש. נטו: ‏Y קבוע, ‏r↑, ‏P↑ — ב. מימון מוניטרי של הרחבה פיסקלית בתעסוקה מלאה = אינפלציה כפולה בלי שום תוצר: השאלה הקשה ביותר במשפחת 'מי מממן את מי'.

מכפיל התקציב המאוזן עם מסים קבועים = 1 בדיוק ⇒ ‏ΔY = 1·ΔG — ד. בדיקת השאר: א — ההשקעה קבועה (לא נתון אחרת) ⇒ בשיווי משקל ‏S = I לא השתנה: הגדלת G מקטינה את החסכון הציבורי בדיוק כמו שהיא מעלה הכנסות — הסך קבוע; ב — תקציב מאוזן פירושו ‏ΔT = ΔG ⇒ הגירעון לא זז; ג — חצי נכון וחצי לא: ‏k_B = 1 ✓ אבל מכפיל המסים = ‏−mpc/(1−mpc) = ‏−0.8/0.2 = −4, לא −5 (‏−5 הוא מינוס המכפיל הרגיל — בלבול הסימנים הקלאסי). מסיחים 'חצי נכונים' הם חתימת הסגנון של המבחן — קראו כל חצי בנפרד.

שני חלקי המהלך פועלים על צדדים שונים: ההעברות מזיזות את IS ימינה (ביקוש), אך ההלוואה מהציבור היא החלפת נכסים — אג"ח תמורת כסף שחוזר לציבור כהעברות: ‏H לא השתנה, ‏M לא השתנה. ובאבטלה, עם קשיחות כלפי מטה והרחבת ביקוש — המחירים גם אינם יורדים וגם אין עודף ביקוש שמעלה אותם (הנחנו שלא נוצר) ⇒ ‏P קבוע. ‏M קבוע ו-P קבוע ⇒ ‏M/P ללא שינוי — א. (הריבית דווקא עולה — הביקוש לכסף גדל עם התוצר על אותו היצע ריאלי — אבל על זה לא שאלו.) ההבחנה מלווה-מהציבור ≠ מלווה-מהבנק-המרכזי היא הצומת המרכזי של כל שאלות המימון.

קודם הכסף: במוצא ‏R = 600−300 = 300 ⇒ ‏D = 300·5 = 1,500 ⇒ ‏M = 1,800. העירוי הפנימי השלילי מקטין את ‏M (המשיכה מקטינה רזרבות ⇒ הפיקדונות מתכווצים במכפיל). אבל השאלה על המחירים: המשק בפער דפלציוני עמוק, וההתכווצות רק מעמיקה אותו — ועם קשיחות מחירים כלפי מטה המחירים אינם יורדים: ‏P נשארת 100 — א. כל המסיחים המספריים בנויים למי שהתחיל לחשב מכפילים לפני שבדק את המשטר: בפער דפלציוני, זעזוע מצמצם משנה תוצר ותעסוקה — לא מחירים. (המספר האסטרונומי של Y_F במבחן האמיתי הוא בדיוק הרמז הזה, בהגזמה מכוונת.)

הפחתת מסים ⇒ הכנסה פנויה גבוהה יותר ⇒ ‏IS ימינה. באבטלה: התוצר עולה לאורך LM — וגם הריבית עולה (הביקוש לכסף גדל עם התוצר, ההיצע לא זז). שניהם בהכרח — כל עוד נשארים מתחת ל-Y_F. מחירים? רק אם ההזזה חצתה את התעסוקה המלאה ונוצר עודף ביקוש — 'תיתכן' — א מנסח את זה במדויק. ב הוא הפיתוי ('נשאר יותר כסף בכיס' — אבל היצע הכסף לא השתנה, והביקוש לכסף דווקא גדל); ד הופך אפשרות להכרח; ג מתאר תעסוקה מלאה שלא נתונה. ההבחנה בהכרח/תיתכן היא הנקודה שבה נשברות רוב התשובות במאקרו.

היצע אנכי: הכמות נעולה על 50 בכל מחיר ⇒ שום עסקה לא מתבטלת ⇒ ‏DWL = 0. מס על הצרכנים מזיז את הביקוש מטה ב-6 ⇒ המחיר שהיצרן מקבל יורד ב-6 בדיוק, והמחיר-כולל-מס לצרכן נשאר כשהיה: הצד הקשיח (היצרן) סופג הכול, בלי DWL — ב. בדיקת המסיחים: א ו-ה מייחסים את העלייה לצרכן — הפוך: הוא הצד ה'גמיש' יחסית כאן; ד מניח ירידת כמות שלא קיימת. זו התאומה של שאלת הביקוש-הקשיח: מי שקשיח סופג — וכאן הקשיח הוא דווקא ההיצע (קרקע, דירות בטווח קצר, יבול שכבר נקטף).

המס מייקר את Y ⇒ הצרכנים בורחים אל התחליף: ביקוש X זז ימינה ⇒ על היצע רגיל עולה — גם המחיר וגם הכמות, ועודף היצרנים (שטח מעל ההיצע עד המחיר) גדל חד-משמעית — ב. בדיקת המסיחים: א מחליף אפקט הכנסה זניח באפקט תחלופה שהוא העיקר; ג בלתי אפשרי על עקומת היצע עולה (מחיר וכמות זזים יחד לאורכה); ד מערבב איזו עקומה זזה — ההלם מגיע דרך הביקוש. השרשרת הדו-שוקית: מס בענף אחד = מתנה ליצרני התחליף.

במשק קטן המחיר מרותק לעולמי ⇒ ההתייעלות (היצע מקומי ימינה) אינה משנה את מחיר הצרכן (א נפסל) ולא את הכמות הנצרכת ⇒ עודף הצרכן קפוא (ד נפסל). מה זז: הייצור המקומי גדל באותו מחיר ⇒ הייבוא נדחק — ב. ה נפסל: עודף היצרנים המקומיים גדל (אותו מחיר, עלויות נמוכות יותר) ⇒ הרווחה עלתה. העיקרון: בסחר חופשי זעזועי היצע מקומיים משנים את חלוקת המקורות (ייצור מול ייבוא), לא את המחיר — התאומה של שאלת הביקוש מהמועד הקודם.

מס מחזור איננו מס רווח! הפדיון נטו הופך ל-‏0.9·P(Q)·Q ⇒ ‏MR האפקטיבי הוא ‏0.9·MR — כאילו עקומת הביקוש הצטמקה ב-10%. התנאי: ‏0.9(120−2Q) = 20 ⇒ ‏Q = 48.9 לעומת ‏120−2Q = 20 ⇒ ‏Q = 50 קודם: הכמות יורדת (והמחיר עולה) — ב. ההשוואה המשולשת שהמבחן אוהב: מס קבוע (כלום לא זז) ↔ מס רווח (כלום לא זז) ↔ מס מחזור/יחידה (מעוות). ההבדל: משנים את השוליים או רק את השורה התחתונה. א הוא בדיוק הבלבול שהשאלה צדה.

טווח ארוך: ‏q = √25 = 5, ‏minATC = 5 + 25/5 = 10 ⇒ ‏P = 10 לפני וגם אחרי (היצע ארוך-טווח אופקי בגובה minATC). לפני: ‏Q = 200−10·10 = 100 ⇒ ‏N = 100/5 = 20; אחרי: ‏Q = 260−100 = 160 ⇒ ‏N = 160/5 = 32 — ב. כל הגידול בביקוש מתורגם לכניסת פירמות — לא למחיר (שנעול על minATC) ולא לגודל הפירמה (שנעול בנקודת האיזון q=5). מסיח ג נכון לגבי הרווח (חוזר לאפס) ושגוי לגבי המסקנה — האפס מושג דווקא דרך שינוי N; ו-ה מתעלם מכך שלטווח ארוך ההיצע נגזר מהעלויות בלבד. הכלל: בטווח הארוך העקומה האופקית סופגת הכול בכמות ובמספר הפירמות.

ב נכון: בנקודת הסגירה עצמה ‏TR = TVC בדיוק — ההפסד זהה בייצור ובסגירה (הקבועות אבודות בשני המקרים) — אדישות אמיתית. בדיקת השאר: א מחליף איזון בסגירה — ההיצע הוא MC מעל minAVC; ג — מונופול מתמחר מעל MC (זו כל הבעיה שלו); ד — עודף היצרן = TR−TVC = הרווח התפעולי; הרווח החשבונאי מחסר גם קבועות. ארבעה מושגים שכנים שהמבחן אוהב לערבב: סגירה/איזון, מחיר/עלות שולית, תפעולי/חשבונאי.

מלכודת ה'בהכרח'. ירידת P_X יוצרת שני אפקטים על Y: תחלופה (נגד Y) והכנסה (בעד Y אם נורמלי, נגד אם נחות). ‏Y ירד ⇒ יכול להיות ש-Y נורמלי והתחלופה גברה (ד), או ש-Y נחות ושניהם נגדו — אי אפשר להכריע. גם על X: צריכתו עלתה — עקבי גם עם נורמלי וגם עם נחות-לא-גיפן. ולכן כל אחת מהטענות אפשרית אך אף אחת אינה הכרחית — ה. בשאלת 'בהכרח' מספיקה דוגמה נגדית אחת לכל מסיח; אם לכולם יש — התשובה היא ה, וזה קורה במבחן הזה לעיתים קרובות מכפי שנוח לחשוב.

‏VMPL של האחרון = 15·8 = 120 > 90 — העובד האחרון מכניס יותר משכרו ⇒ לא מפטרים (א נפסל) וגם לא באופטימום (ב נפסל): כדאי להוסיף עובדים עד ש-‏15·MP_L = 90, כלומר עד ‏MP_L = 6 — בדיוק מסיח ג. השאלה הפוכה-כפולה: נותנים MP_L ושואלים על הכיוון, והמסיחים המשולבים (ד, ה) בודקים אם אתם עומדים בפיתוי לשלב טענה נכונה עם שגויה. הכלל תמיד אותו כלל: משווים ערך-תפוקה-שולית לשכר, ולא עוצרים כשעוד יש פער.

שיווי המשקל החופשי: ‏120−2Q = Q ⇒ ‏Q = 40, ‏P = 40 ⇒ רצפה של 50 אכן אפקטיבית (ה נפסל). ב-50: הצרכנים קונים ‏Q_D = (120−50)/2 = 35; היצרנים מייצרים ‏Q_S = 50; העודף 15 נרכש על ידי המדינה במחיר הרצפה: ‏15·50 = 750 — א. ‏1,750 = מי שחישב את מלוא הרכישה כ-35·50 (בלבול בין הנקנה לצרכן לנרכש למדינה); ‏250 = מי שהכפיל את העודף בהפרש המחירים במקום במחיר. שרטטו: שתי כמויות שונות באותו מחיר — המרחק האופקי ביניהן הוא מה שהמדינה בולעת.

בנקודה עם ‏|E| = 0.8 < 1 העלאת מחיר מגדילה פדיון וגם מוזילה עלויות (פחות ייצור) — למונופול אסור לעצור שם: ‏MR שלילי בקטע הקשיח. הקרטל יטפס במעלה עקומת הביקוש עד הקטע הגמיש, שבו ‏MR = MC > 0 — ב. וזה נכון בלי לדעת את העלויות (ה נפסל): הקטע הקשיח נפסל מטעמי פדיון בלבד. א מקבע את הקרטל בנקודה התחרותית הישנה — אבל היא בדיוק מה שהקרטל בא לשנות; ד מסיק מהקשיחות שהמחיר תקוע, בעוד שהיא בדיוק הסיבה לעלותו. החיבור בין הרצועות של פרק הגמישות לתנאי המונופול — הגשר ששווה שאלה כמעט כל מועד.

כל התערבות בנפרד יוצרת משולש אובדן: המס מונע עסקאות כדאיות ב-X (קטן, כי הביקוש קשיח — אבל קיים), והסובסידיה יוצרת עסקאות לא-כדאיות ב-Y (גדול, כי הביקוש גמיש והכמות מגיבה חזק). ההעברה הכספית עצמה מתקזזת (תקבולים = תשלומים) — אבל שני המשולשים נשארים: הרווחה יורדת — ב. ג היא מלכודת ה'מאזן': כסף שעובר אינו אובדן, אבל העיוותים בכמויות כן. התובנה המבחנית: מס-שמממן-סובסידיה הוא לעולם לא ניטרלי — הוא סכום של שני עיוותים, וכיוון הגמישויות כאן (ממסים את הקשיח, מסבסדים את הגמיש) דווקא ממזער את הראשון ומעצים את השני.

היצוא הוא 'שוק' שבו ‏MR = P_w קבוע. הקצאה אופטימלית בין אפיקים: ‏MR מקומי = MR יצוא = MC ⇒ ‏MR_מקומי = P_w. ומכיוון שבשוק מקומי יורד ‏P > MR — המחיר המקומי גבוה מהמחיר העולמי — ב. (וזו בדיוק אפליית מחירים בין מקומי לחו"ל: הקהל השבוי משלם יותר.) א נכון רק לתחרות משוכללת — ההבדל בין 'פירמה קטנה מול העולם' ל'מונופול עם אופציית יצוא' הוא כל השאלה; ד סותר את תנאי האופטימום (MC = P_w בשוליים).

בתעסוקה מלאה כל הרחבת ביקוש מתורגמת למחירים; השאלה היא כמה ביקוש נוצר לשקל. ג מפעילה שתי הרחבות במקביל: ‏IS ימינה (G↑) וגם ‏M↑ (מימון מוניטרי — עירוי חיצוני) ⇒ עודף הביקוש הגדול ביותר ⇒ עליית המחירים החדה ביותר. א — מכפיל תקציב מאוזן 1: הרחבה קטנה; ב ו-ד — הרחבה פיסקלית 'סטרילית' (הכסף נשאב מהציבור באג"ח): בינוניות. הדירוג — מאוזן < סטרילי < מוניטרי — הוא נוסחת התשובה לכל משפחת שאלות 'איזה מימון הכי אינפלציוני'.

המשק כבר בתעסוקה מלאה ⇒ התוצר לא יכול לעלות. ‏G↑ מזיז את IS ימינה ⇒ בנקודת Y_F הריבית גבוהה יותר (ההשקעה נדחקת: ‏I = 600−10r יורדת בדיוק כגובה עודף הביקוש). המימון המוניטרי מוסיף ‏M↑ — שבתעסוקה מלאה מתגלגל כולו למחירים. נטו: ‏Y קבוע, ‏r עולה, ‏P עולה — ב. המספרים ניתנים בכוונה — רוב הפותרים מתחילים לחשב את החיתוך ומאבדים דקות; קריאת המשטר ('במצב המוצא בתעסוקה מלאה') עונה בלי חישוב אחד. חלק מהחוכמה במבחן הזה: לזהות מתי המספרים הם תפאורה.

שני כוחות מנוגדים על M: הרכישה מגדילה את הבסיס H (מרחיב); עליית cu מגדילה את הדליפה ומקטינה את המכפיל (מצמצם — עירוי פנימי שלילי). הכיוון הכולל תלוי בגדלים היחסיים — אין הכרח לאף כיוון — ד מנסח זאת נכון. א ו-ב הופכים כוח אחד להכרח; ג היא מלכודת ה'קיזוז' הידועה — אבל כאן, בניגוד לשאלת שני העירויים השווים, אין שוויון נתון בין העוצמות ולכן גם 'לא תשתנה' אינה נכונה. הדפוס: כששני כלים פועלים בכיוונים מנוגדים ואין נתון כמותי — התשובה היא התניה, לא הכרעה.

בתקציב מאוזן עם מסים קבועים המכפיל הוא בדיוק 1 — לא 4! ‏ΔY = 1·ΔG ⇒ ‏ΔG = 400. ‏100 = מי שהשתמש במכפיל הרגיל (400/4) — המסיח הראשי, מודפס ראשון; ‏1,600 = מי שהכפיל במקום לחלק. ה — התקציב המאוזן דווקא כן מרחיב, בדיוק פעם אחת. ההיגיון: כל שקל G הוא ביקוש מלא, אך שקל המס מוריד רק ‏mpc שקל צריכה — ההפרש ‏(1−mpc) שורד בכל סיבוב, והטור מסתכם ל-1 בדיוק בלי תלות ב-mpc.

עירוי פנימי חיובי: הבסיס לא זז (א נפסל — הכסף רק שינה צורה). הפיקדונות מתרחבים במכפיל: ‏ΔD = 500/0.25 = 2,000; המזומן ירד 500 ⇒ ‏ΔM = 2,000−500 = 1,500 (ב ✓). ההלוואות: ‏ΔD−ΔR = 2,000−500 = 1,500 — לא 2,000 (ד נפסל בחציו). ויותר כסף באותו ביקוש ⇒ הריבית יורדת ⇒ ה: שתי הטענות יחד — התשובה המלאה. השאלה בודקת אם אתם עוצרים בתשובה נכונה-חלקית (ב) כשקיימת שלמה ממנה — הרגל שכדאי לסגל: אחרי שמצאתם נכונה, בדקו אם מסיח משולב מכיל אותה.

ההרחבה מורידה את הריבית. במשק הרגיל ירידת הריבית מעודדת רק השקעות; כאן היא מעודדת גם צריכה (האיבר −a·r) ⇒ ‏IS תלולה פחות / הביקוש מגיב חזק יותר לאותה ירידת ריבית ⇒ ההשפעה על התוצר גדולה יותר — א. זו גרסה עיונית של השאלה המספרית מהמועד הראשון (שם ‏C = …−10r הפילה את כולם): אותו רעיון, הפעם כטענה השוואתית. ערוץ ריבית נוסף = מנוף מוניטרי חזק יותר.

הפער 300 עם מכפיל 3 ⇒ ‏ΔG = 100 (החצי הראשון של א ✓; ‏300 ו-900 הם בלי-מכפיל ועם-מכפיל-הפוך). המסלול המוניטרי: העירוי מגדיל M, מוריד ריבית, וכמות התמסורת לביקוש תלויה ברגישות ההשקעה לריבית וברגישות הביקוש לכסף — נתונים שאינם בשאלה ⇒ אי אפשר לכמת את העירוי הנדרש — החצי השני של א ✓. ב מניחה שקילות כספית שאין לה בסיס (מכפיל הכסף ומכפיל ההוצאה הם חיות שונות); ג שגוי עקרונית (המסלול עובד, רק לא ניתן לכימות כאן). שאלה שמלמדת ענווה: לדעת מה אפשר לחשב מהנתונים ומה לא — זו גם מיומנות מבחנית.

מכפיל ההעברות הוא ‏+mpc·k ומכפיל המסים ‏−mpc·k — שווים בעוצמתם והפוכים: ‏ΔY = mpc·k·ΔTr − mpc·k·ΔT = 0. ההיגיון: שני הצדדים עוברים דרך אותו צינור (הכנסה פנויה) — הממשלה נותנת ביד אחת ולוקחת בשנייה מאותו כיס ⇒ ‏Yd נטו לא השתנה. זה שונה מתקציב מאוזן עם G (ששם המכפיל 1!) — כי G הוא ביקוש ישיר שאינו עובר דרך הכיס. צמד השאלות 'G ממוסה' מול 'Tr ממוסה' — 1 מול 0 — הוא ההבחנה החדה ביותר בפרק המכפילים, ובתעסוקה מלאה ממילא היה TY נעול; כאן אפילו לחץ מחירים אין.

היצע אופקי = היצרנים גמישים לחלוטין ⇒ הצרכן סופג הכול: ההיצע קופץ ל-50, המחיר לצרכן 50, הכמות ‏Q = 100−50 = 50 (הייתה 60), ותקבולי הממשלה ‏10·50 = 500 — כל שלושת חלקי א מתאמתים. בדיקת המסיחים: ב — הצד הגמיש-לחלוטין אינו סופג לעולם (רווחו השולי אפס ממילא); ג מבלבל 'גמיש' עם 'קשיח' — דווקא ההיצע הקשיח מקפיא כמות; ד משתמש בכמות הישנה (‏10·60) — חישבו תקבולים תמיד על הכמות החדשה; ה — עודף היצרנים תחת היצע אופקי היה אפס ונשאר אפס. הסימטריה מול שאלת הביקוש-האופקי ממועד 1: מי שגמיש-לחלוטין — סופו שהצד השני משלם הכול.

הסובסידיה מוזילה את Y לצרכן (היצע Y ימינה ⇒ ‏P_Y↓, ‏Q_Y↑). מוצר משלים: כשה-Y זול וצורכים ממנו יותר — הביקוש ל-X זז ימינה ⇒ ‏P_X↑, ‏Q_X↑ ⇒ פדיון (מכפלת שניהם) עולה חד-משמעית — א. בדיקת המסיחים: ב הוא כלכלת-כיס נאיבית — האפקט הדומיננטי הוא המשלימות, לא תקציב הצרכן; ג הפוך (סובסידיה מוזילה); ד מערבב את הצינור — ההלם נכנס ל-X דרך הביקוש. סובסידיה בענף אחד = מתנה ליצרני המשלים (והשוו: מס בענף אחד = מתנה ליצרני התחליף).

מכס שמעלה את המחיר עד האוטרקי מוחק את הייבוא לגמרי: בנקודה האוטרקית היצע מקומי = ביקוש מקומי ⇒ ייבוא אפס (א ✗), ותקבולי מכס = מכס·ייבוא = 0 (ב ✗). ג — המשק אכן ברווחת האוטרקיה, אבל זו איננה 'מחיקת המשולשים' אלא אובדן מלוא רווחי הסחר — הניסוח מציג הפסד כאילו היה ריפוי; ד — מכס כזה שקול בדיוק לאיסור ייבוא (אותה נקודה בדיוק), לא גרוע ממנו. נותר ה. הלקח: 'מכס יעיל' מקסימלי = מכס אוסר, ותקבוליו אפס — מי שמסמן 'תקבולים חיוביים' אוטומטית בכל שאלת מכס נופל כאן.

עם ביקוש לינארי ו-MC קבוע: ‏Qᵐ = (a−c−t)/2b ⇒ ‏Pᵐ = a − b·Qᵐ = (a+c+t)/2. נגזרת המחיר לפי המס: ‏dP/dt = 1/2 בדיוק — מחצית הגלגול, לא משנה מה הם ‏a, b, c — ב. האינטואיציה: המונופול כבר מיצה את כוח השוק שלו; ייקור השוליים ב-t מזיז את נקודת ‏MR = MC כך שהמחיר סופג רק חצי (על ביקוש לינארי MR תלול פי 2 מהביקוש). א נכון לתחרות עם היצע אופקי — לא למונופול; ה הוא מסיח הפרמטרים הריק. העמקה מבחנית: בתחרות הגלגול תלוי בגמישויות; במונופול לינארי — קבוע וחצי.

בטווח ארוך ‏P = minATC. ‏ATC = q² − 6q + 16 ⇒ מינימום ב-‏q = 3 (נגזרת ‏2q−6 = 0) ⇒ ‏minATC = 9 − 18 + 16 = 7 — ב. בדיקת עקביות: ‏MC = 3q²−12q+16 ב-q=3: ‏27−36+16 = 7 = ATC ✓ (בנקודת המינימום הן נפגשות — זו בדיקת-החובה של כל חישוב כזה). ‏16 = מי שהציב q=0; ‏4 = מי שמזער את MC במקום את ATC (‏q=2, MC=4 — נקודת הסגירה לטווח קצר עם AVC, בלבול נפוץ); ה — הביקוש קובע רק כמה פירמות, לא את המחיר.

ב נכון: מוצר נחות = הצריכה יורדת כשההכנסה עולה ⇒ עקומת Engel (כמות כפונקציית הכנסה) יורדת. בדיקת השאר: א — כניסה חופשית שוחקת כל רווח לאפס, יהא הביקוש אשר יהא (הביקוש קובע את N); ג — אין קשר הכרחי בין תחליפיות (צולבת חיובית) לנורמליות (הכנסה חיובית); ד — באמצע עקומה לינארית הגמישות היא בדיוק 1 (אינסוף בקצה המחיר); ה — תחת ביקוש אנכי עודף הצרכן אכן אינו סופי, אבל הקורס מנסח זאת כ'אינו ניתן לחישוב' — והמסיח מוצג כטענה 'נכונה' מדי: הניסוח 'אינו מוגדר (אינסופי)' מערבב שני מושגים שונים. הבטוחה היא ב.

לפני המס: ‏VMPL = 10·4 = 40 = שכר — אופטימום ✓ (החצי הראשון של א). המס מעלה את עלות העובד ל-50 ⇒ התנאי החדש: ‏10·MP_L = 50 ⇒ ‏MP_L = 5. עם תפוקה שולית פוחתת מגיעים ל-MP_L גבוה יותר על ידי פחות עובדים ⇒ פיטורים עד 5 — ב. ‏4.4 = מי שחילק 44/10 (גלגל רק 10% מהמס משום מה); א מתעלם מכך שהאופטימום זז; ה דרמטי מדי — הפירמה מתכווצת, לא נסגרת (התנאי השולי עדיין בר-קיום). מס העסקה = עליית שכר לכל דבר בעיני הפירמה: אותו כלל, עלות חדשה.

טריגונומטריית טריזים: מס t על היצרן מרים את ההיצע ב-t; סובסידיה t לצרכן מרימה את הביקוש ב-t. שתי העקומות עולות באותו שיעור אנכי ⇒ נקודת החיתוך זזה אנכית בלבד: אותה כמות, מחיר שוק (ברוטו) גבוה ב-t — א. נטו: הצרכן משלם ברוטו−t = כמו קודם; היצרן מקבל ברוטו−t = כמו קודם ⇒ אף אחד לא הרוויח ולא הפסיד, אין DWL — אבל ה'מחיר' המצוטט בשוק כן עלה, ולכן ה ('גם במחירים') שגוי בחציו. ב טועה כי העיוותים בכיוונים מנוגדים ומתקזזים בכמות. שאלת ההצלבה האולטימטיבית: מס+סובסידיה שווי-גודל בצדדים מנוגדים = שינוי נומינלי בלבד.

‏MU לשקל גבוה יותר ב-X ⇒ שקל שעובר מ-Y ל-X מוסיף תועלת יותר משהוא גורע ⇒ להסיט מ-Y אל X — ב, וממשיכים עד שהמנות משתוות (התועלת השולית פוחתת ומאזנת). ד קופץ רחוק מדי — פתרון פינה נכון רק אם אי-השוויון נשמר עד כלות התקציב, וזה לא נתון; ה — המצב אפשרי בהחלט מחוץ לאופטימום (השאלה בדיוק על תהליך ההתכנסות). כלל הזהב: ‏MU/₪ — משווים תועלת לשקל, לא תועלת ליחידה; מי שמשווה MUx ל-MUy בלי המחירים נופל על גרסאות עם מחירים שונים.

בטווח קצר א נכון (MC לא זז, דבר לא קורה) — אבל השאלה על הטווח הארוך: האגרה מרימה את ‏ATC (לא את MC ולא את AVC) ⇒ ‏minATC עולה וזז ימינה (הקבועות מתפזרות על יותר יחידות) ⇒ במחיר הישן כולן מפסידות ⇒ יציאה, המחיר מטפס עד ה-minATC החדש, וכל שורדת מייצרת בנקודת איזון גבוהה יותר — ב. ג קיצוני (יוצאות רק עד שהרווח חוזר לאפס); ד כמותית שגויה (המחיר עולה בפחות מהאגרה ליחידה בגלל הפיזור); ה נכון רק לטווח קצר. העלות הקבועה היא הטריק: היא 'לא משפיעה' בקצר ומשפיעה על הכול בארוך — דרך N.

תחת מכס: מחיר מקומי 10 ⇒ ביקוש 50, היצע מקומי 30, ייבוא 20, תקבולים 2·20 = 40. מכסה של 20: ההיצע הכולל (מקומי + 20) חותך את הביקוש באותה נקודה בדיוק ⇒ מחיר 10 (א ✓ אבל חלקי). ההבדל היחיד: את 40 השקלים גובים עכשיו בעלי רישיונות הייבוא (קונים ב-8, מוכרים ב-10) ולא האוצר — ד היא התשובה השלמה. ב ✗ — הצרכן אדיש (אותו מחיר ואותה כמות); ג ✗ — הכנסות המדינה אפס תחת מכסה. שקילות מכס-מכסה עד לשאלה 'מי מקבל את הרנטה' — נקודת בונוס קבועה בשאלות סחר.

באפליה מושלמת כל יחידה נמכרת בדיוק בנכונות התשלום שלה ⇒ ה-MR של כל יחידה הוא מחירה ⇒ המונופול מייצר כל יחידה ש-‏P > MC — עד הכמות התחרותית בדיוק. ‏DWL = 0 (כל העסקאות הכדאיות מתבצעות), אבל כל העודף אצל המונופול: ‏CS = 0 — ב. התובנה הלא-נוחה שהמבחן אוהב: יעילות מלאה וחלוקה מקסימלית-לא-שוויונית ביחד. ג מבלבל רווחה (גודל העוגה) עם חלוקה (מי אוכל אותה); ד הפוך בדיוק; ה מוסיף תנאי מומצא — התוצאה נכונה לכל MC עולה רגיל.

ב: תקציב מאוזן — אין גירעון (אין חוב חדש), אין כסף חדש, והמכפיל = 1 > 0 ⇒ התוצר גדל בדיוק ב-ΔG. זו 'ההרחבה החינמית' של הקורס. בדיקת השאר: א מגדיל חוב (מלווה = חוב); ג הוא עירוי חיצוני (נפסל בתנאי); ד — ‏Tr ממוסה = מכפיל אפס (נותן ביד אחת, לוקח בשנייה — ראו מועד 2); ה נשמע חכם אבל ב סותרת אותו. ההבחנה המשולשת חוב/הדפסה/מסים ומכפיליה (רגיל/מאוזן-1/אפס) — שאלה כמעט כל מועד.

‏IS: ‏Y = 100+0.8Y+200+300−20r ⇒ ‏0.2Y = 600−20r ⇒ ‏Y = 3,000−100r. ‏LM: ‏2,600 = Y−100r ⇒ ‏Y = 2,600+100r. חיתוך: ‏3,000−100r = 2,600+100r ⇒ ‏200r = 400 ⇒ ‏r = 2 ⇒ ‏Y = 2,800 — ד. בדיקה ב-LM: ‏2,600+200 = 2,800 ✓. המסיחים הם תחנות העצירה המוכרות: ‏3,000 = ה-IS ב-r=0 (מי שפתר רק את שוק המוצרים במכפיל ושכח את שוק הכסף — 'מסיח העצלנים' הקבוע); ‏2,600 = ה-LM ב-r=0; ‏2,850 = טעות סימן באגף ה-r. הסדר הבטוח: לגזור IS, לגזור LM, לחתוך, ולוודא שהתוצאה מקיימת את שתי המשוואות — הבדיקה הכפולה עולה עשר שניות ותופסת כל טעות סימן.

העירוי הפנימי מגדיל את M (המכפיל עובד על הפיקדונות החדשים). בתעסוקה מלאה התוצר נעול ⇒ עודף הביקוש שנוצר (דרך ירידת הריבית והתעוררות ההשקעות) מתנקז כולו למחירים: ‏P עולה עד ש-M/P חוזר לרמה התואמת את Y_F. בדרך — הריבית יורדת זמנית וחוזרת? בשווי המשקל הסופי: ‏M/P חזר לערכו ⇒ ‏LM חזרה למקומה ⇒ הריבית חוזרת לערכה המקורי. התשובה המדויקת: מחירים עלו, תוצר ללא שינוי, ריבית ללא שינוי — הקרובה ביותר היא ב (ג טוען שהריבית תרד בשווי המשקל — שגוי: הירידה חולפת). העיקרון: בתעסוקה מלאה כסף הוא 'צעיף' — משנה רק את P, וכל הריאליות חוזרות למקומן.

במודל המשולב מכפיל-40·5 = 200 הוא חשבון 'שוק מוצרים בלבד'. בפועל ‏G↑ מעלה את הריבית ודוחק השקעות ⇒ פחות מ-200 (זה תוכן מסיח ג). אבל המימון מהבנק המרכזי הוא הרחבה מוניטרית שדוחפת את LM ימינה ומרסנת את עליית הריבית ⇒ הדחיקה מקוזזת (במלואה או בחלקה) ⇒ ההערכה הטובה: בסביבות 200, כי הדחיקה מנוטרלת — ד. ב מגזים (הכסף מקזז דחיקה, לא מוסיף שכבה שלמה מעבר למכפיל בשאלה שמכוילת לפער); א מדויק מדי בשביל מודל עם שני שווקים — ד מנסח את המנגנון. השאלה בודקת אם אתם יודעים למה מימון מוניטרי חזק יותר: הוא מבטל את בלם הריבית.

עם מזומן יחסי: ‏H = CU + R = 0.25D + 0.1D = 0.35D ⇒ ‏D = 1000/0.35 ≈ 2,857 ⇒ ‏M = CU + D = 1.25D ≈ 3,571 — ב. ‏10,000 = מכפיל פשוט 1/re בלי מזומן (המסיח הראשי!); ‏2,857 = מי שעצר ב-D ושכח להוסיף את המזומן; ‏12,500 = ‏1.25·10,000 (ערבוב שני העולמות). הנוסחה: ‏M = H·(1+cu)/(cu+re) = 1000·1.25/0.35 ✓. שימו לב להבדל מהשאלות עם 'מזומן קבוע בסכום' (שם מחסרים ואז מכפילים) — שני משטרי המזומן הם שתי נוסחאות שונות.

מסלול 1: מכפיל 2.5 ⇒ ‏ΔG = 500/2.5 = 200. מסלול 3: מכפיל העברות = ‏mpc·k = 0.6·2.5 = 1.5 ⇒ ‏ΔTr = 500/1.5 = 333⅓. מסלול 2: מכפיל מאוזן = 1 ⇒ ‏ΔG = 500. מהקטן לגדול: ‏200 < 333⅓ < 500, כלומר (1), (3), (2) — ב (א מציג את אותם מספרים בסדר תצוגה שגוי — קראו את הסדר, לא רק את המספרים!). ההיררכיה חשובה מהחשבון: G ישיר > העברות (מתחילות בדליפת חיסכון) > מאוזן (המסים בולעים) — לזכור אותה חוסך את כל החישוב בשאלות איכותניות.

שתי הפעולות מרסנות: מסים ⇒ ‏IS שמאלה; מכירת אג"ח = עירוי חיצוני שלילי ⇒ ‏M↓ ⇒ ‏LM שמאלה. מתעסוקה מלאה — הביקוש נופל מתחת ל-Y_F, נפתח פער דפלציוני. וכאן נכנסת הנחת הקורס: המחירים אינם יורדים ⇒ המשק נתקע באבטלה בתוצר נמוך יותר — ג. ד הוא העולם הגמיש שאינו קיים כאן; א נכון חלקית אך חסר את שורת המחירים שהיא לב השאלה; ה מפספס — הכיוון מובטח לכל מכפיל חיובי. הא-סימטריה — למעלה P זז, למטה Y זז — היא הכלל שמכריע את כל שאלות ה'ריסון מתעסוקה מלאה'.

ג היא התובנה: ‏Y נעול על Y_F, אבל ההרכב הפנימי זז — ‏G תופס נתח, הריבית עולה, וההשקעה נדחקת בדיוק בגובה ‏ΔG (דחיקה מלאה). 'התוצר לא השתנה' ≠ 'שום דבר לא קרה': המשק החליף השקעה עתידית בהוצאה ציבורית נוכחית, והמחירים עלו בדרך. א נכון רק באבטלה; ב — בתעסוקה מלאה הריבית חוזרת (הכסף צעיף); ד קיצוני — ‏r, P וההרכב משתנים גם משתנים; ה הפוך. שאלת הסיכום של המאקרו: לדעת אילו משתנים קפואים בכל משטר — ואילו חופשיים.

עיקרון אחד, שני קצוות: מי שגמיש בורח, מי שקשיח משלם. בענף X (ביקוש אופקי): המחיר לצרכן נעול על 30 ⇒ היצרנים סופגים את מלוא ה-t, הכמות יורדת (יש DWL). בענף Y (ביקוש אנכי): הכמות נעולה על 40 ⇒ המחיר עולה במלוא ה-t, הצרכנים סופגים הכול, הכמות נשמרת (אין DWL) — א בדיוק. ג נפסל — ה-DWL כולו בענף X בלבד; ד הפוך בשני החצאים. לזכור כתמונה: המס 'מחליק' על העקומה השטוחה ונופל כולו על הצד התלול. שאלת ההשוואה הדו-ענפית היא הגרסה הקשה של שאלות הגלגול — פתרו כל ענף בנפרד ואז השוו.

‏Y התייקר ⇒ היצע Y שמאלה ⇒ ‏P_Y עולה ⇒ ל-X זו התייקרות תשומה ⇒ היצע X שמאלה ⇒ ‏P_X↑, ‏Q_X↓. הפדיון ‏P·Q: המחיר עלה אך הכמות ירדה — הכיוון תלוי בגמישות הביקוש ל-X (קשיח ⇒ פדיון עולה; גמיש ⇒ יורד), שאינה נתונה ⇒ 'אין לדעת' — א שלמה. ג ו-ד הופכים חצי-אמת להכרח — המלכודת הסטנדרטית; ב מבלבל תנועה על העקומה עם הזזתה. כשמס/עלות פוגעים דרך צד ההיצע, כיוון הפדיון הוא תמיד שאלת-גמישות — נוסחת הזהב: פדיון עולה עם המחיר ⟺ ‏|E| < 1.

סובסידיית ייצוא הופכת כל יחידה מיוצאת לשווה ‏60+15 = 75 ליצרן ⇒ אף יצרן לא ימכור מקומית בפחות מ-75 ⇒ המחיר המקומי מטפס ל-75. הצריכה המקומית: ‏100−75 = 25 (הייתה 40); הייצור: ‏2·75−40 = 110; הייצוא: ‏110−25 = 85 (היה ‏80−40 = 40) — הכול עולה בקנה אחד עם א. ג הפוך — הצרכן המקומי הוא הקורבן של סובסידיית הייצוא (המראה של מס-הייצוא ממועד 1 שדווקא היטיב איתו); ה — העלות היא ‏15·ייצוא (85), לא כפול הייצור. הצמד מס-ייצוא/סובסידיית-ייצוא עם שני הכיוונים ההפוכים על הצרכן — צפוי מאוד למבחן.

עם ‏MC = 0 הרווח = פדיון ⇒ המונופול ממקסם ‏TR ⇒ ‏MR = 0 ⇒ על ביקוש לינארי זה בדיוק אמצע העקומה, הנקודה שבה ‏|E| = 1 — כלומר גם ב וגם ד נכונות: ה. זה מקרה הקצה של הכלל 'מונופול פועל בקטע הגמיש': כש-MC יורד לאפס, הוא נדחף בדיוק אל הגבול ‏|E| = 1 (ולא חוצה אותו — בקטע הקשיח ‏MR < 0 והוא מפסיד פדיון). א מבלבל מחיר עם עלות שולית — מונופול לעולם אינו מתמחר לפי MC; ג שגוי תמיד, גם כאן. השאלה בודקת אם 'הקטע הגמיש' הוא אצלכם כלל שינון או הבנה — ההבנה יודעת בדיוק היכן הכלל מתנקז לשוויון.

לפני: ‏minATC ב-‏q = 6, ‏ATC = 6+6 = 12 ⇒ ‏P = 12, ‏Q = 300−120 = 180, ‏N = 30. מס ליחידה מעלה את העלות: ‏TC = q²+36+4q ⇒ ‏ATC = q+36/q+4 ⇒ המינימום עדיין ב-‏q = 6 (המס ליחידה אינו מזיז את נקודת המינימום — הוא קבוע לכל יחידה!) ⇒ ‏minATC = 16 ⇒ ‏P = 16, ‏Q = 300−160 = 140, ‏N = 140/6 = 23⅓ — ג היא הדיווח הנקי של החשבון (במבחן לא דורשים עיגול אלא אם נאמר). התובנה הכפולה: (1) בטווח ארוך מס ליחידה מגולגל במלואו לצרכן — הפירמות לא יכולות לספוג כלום כשרווחן אפס ממילא (ב נפסל); (2) הספיגה מתבצעת דרך יציאת פירמות. ד ו-ה מתפלפלים על שלמות N — פורמלית חכם, מבחנית מיותר.

ג היא שרשרת השוויונות המלאה של הטווח הארוך — שלושת התנאים מתלכדים בנקודת המינימום, והרווח הכלכלי (לא החשבונאי!) מתאפס. בדיקת השאר: א — עודף הצרכן גדל מירידת מחיר לכל סוג מוצר (זה עניין העקומה, לא הנורמליות); ב — כלל הסגירה תלוי ב-AVC בלבד: מונופול מפסיד ממשיך אם ‏TR > TVC; ד — בטווח הארוך הסובסידיה מגולגלת כולה לצרכן (מראה של שאלת המס הקודמת: כניסת פירמות שוחקת את המתנה עד ה-minATC המסובסד החדש) — היצרנים נשארים ברווח אפס; ה הפוך (שלילית = משלימים). מסיח ד הוא ההברקה: מי שפתר את שאלה 5 ולא הפנים את הסימטריה — נופל כאן.

‏MRS = 3 פירושו: הצרכן מוכן לשלם עד 3 יחידות Y תמורת יחידת X. השוק דורש רק ‏Px/Py = 2 יחידות Y ליחידת X ⇒ ‏X זול בעיני הצרכן מערכו הסובייקטיבי ⇒ להגדיל X על חשבון Y — ד, עד ש-MRS יירד ל-2 (פוחת לאורך העקומה). הכלל: ‏MRS > יחס המחירים ⇒ יותר X; ‏MRS < ⇒ יותר Y. ה הוא מסיח הפחד — התנאי השולי לבדו מכריע את הכיוון בלי שום פונקציה. ג מציע 3 יחידות Y תמורת יחידת X — בדיוק שווי ה-MRS: הצרכן אדיש לעסקה כזו, לא משתפר ממנה — ובשוק ממילא מקבלים רק 2 יחידות Y ליחידת X.

שכר מינימום ‏W_min מוריד את התעסוקה לאורך עקומת הביקוש (VMPL). סובסידיית s לכל עובד מזיזה את עלות ההעסקה נטו ל-‏W_min − s. התעסוקה חוזרת לרמה המקורית בדיוק כאשר העלות נטו חוזרת לשכר שיווי המשקל: ‏W_min − s = W* ⇒ ‏s = W_min − W* — ב ✓. ובמצב זה: העובדים מקבלים ‏W_min (יותר מ-W*) באותה תעסוקה — רווחתם עלתה במלוא ההפרש, וכולו ממומן מקופת המדינה (‏s לכל מועסק) — ד ✓ ⇒ ה. א נכון רק בלי סובסידיה; ג מיותר — הסובסידיה כוילה כך שהתוצאה מובטחת לכל ביקוש. אותה ארכיטקטורה כמו מחיר-מקסימום+סובסידיה ממועד 1 — רק בשוק העבודה ובכיוון הפוך: רצפה+סובסידיה במקום תקרה+סובסידיה. זהו את התבנית, לא את הענף.

בשני השווקים ‏MR שווה (ל-MC): ‏P₁(1−1/2) = P₂(1−1/4) ⇒ ‏0.5P₁ = 0.75P₂ ⇒ ‏P₁ = 1.5·P₂ — ב: השוק הקשיח יותר (|E|=2) משלם 50% יותר. הנוסחה ‏MR = P(1−1/|E|) היא על דף הנוסחאות — השאלה בודקת אם אתם יודעים להשתמש בה: לכתוב את השוויון, לא לזכור תוצאה. ה הוא מסיח הפחד הקבוע של השאלות הפרמטריות — הגמישויות בנקודות הפעולה מספיקות בדיוק. בדיקת כיוון אינטואיטיבית לפני חישוב: קשיח ⇒ שבוי ⇒ יקר. אם יצא לכם הפוך — טעות סימן בנוסחה.

מענק קבוע (כמו מס קבוע) אינו נוגע ב-MC ⇒ הכמות האופטימלית של כל פירמה לא זזה ⇒ ההתחייבות 'לא להרחיב' אינה כובלת בכלל — הפירמות חותמות, גובות 500, ומייצרות בדיוק כמו קודם. המחיר, הכמות והרווחה בשוק ללא שינוי; רק מתבצעת העברה של ‏500N מהמדינה לפירמות — ג. א קרוב אבל שגוי בניסוח — ההצעה משמעותית מאוד לפירמות (500 ש"ח!), רק לא לשוק; ה מבלבל העברה עם אובדן — ההעברה אינה DWL (אין עיוות כמויות). עוד גרסה של עיקרון-העל: קבוע ↛ שוליים ↛ כמות. במבחן הוא מגיע בתחפושות — מס קבוע, אגרה, מענק, 'דמי רישוי' — התשובה תמיד נובעת מאותה שורה.

שיווי משקל חופשי: ‏90−Q = Q/2 ⇒ ‏Q₀ = 60, ‏P₀ = 30. עם מס על הצרכנים: ‏90−Q−9 = Q/2 ⇒ ‏81−Q = Q/2 ⇒ ‏Q₁ = 54. ירידת הכמות: ‏ΔQ = 6. ‏DWL = ½·מס·ΔQ = ½·9·6 = 27 — א. בדיקת המסיחים: ‏13.5 = מי ששכח שהמשולש על ΔQ ולקח ½·9·3; ‏54 = מס·ΔQ בלי החצי; ‏18 = ½·6·6 (השתמש ב-ΔQ פעמיים); ‏9 = המס עצמו. נוסחת המשולש ½·t·ΔQ עובדת תמיד לעקומות לינאריות — אבל ‏ΔQ חייב להיות מחושב, לא מנוחש: כאן ‏1/(1+1/2)·9 = 6 (חלוקת המס לפי שיפועים — ‏⅓ ליצרן, ⅔ לצרכן: המחיר-ברוטו לצרכן עולה מ-30 ל-36 והנטו ליצרן יורד ל-27: עלייה של 6 לצרכן וירידה של 3 ליצרן — בדיוק ביחס השיפועים ✓).

פתיחה ליבוא מורידה את המחיר המקומי לעולמי: הצרכנים קונים יותר בזול — עודפם גדל; היצרנים מוכרים פחות בזול — עודפם קטן. ההשוואה הגרפית מכריעה: רווח הצרכן = הטרפז כולו לאורך הביקוש, הפסד היצרן = רק חלקו לאורך ההיצע ⇒ נשאר משולש רווחי-סחר חיובי — הרווחה הכוללת עלתה למרות הפגיעה ביצרנים — א. בדיקת המסיחים: ב מערבב רווחה (סך העוגה) עם פיצוי (חלוקתה) — הרווחה עולה בין אם פוצו ובין אם לא; ד טוען קיזוז מדויק — שגוי, ההפרש הוא בדיוק משולש רווחי הסחר; ה נעים לאוזן ושגוי — במשק מייבא היצרן המקומי הוא המפסיד המובנה. לזכור: סחר תמיד מגדיל את העוגה ותמיד יוצר מפסיד מקומי — שני חצאי המשפט נבחנים יחד.

מכירת אג"ח לציבור = עירוי חיצוני שלילי: הציבור משלם בכסף ⇒ הבסיס מתכווץ ⇒ ‏M יורד במכפיל ⇒ ‏LM שמאלה ⇒ עודף הביקוש נבלם — ריסון מוניטרי טהור, בלי לגעת בתקציב — ב. בדיקת השאר: א מרחיב (הפוך); ג — הקטנת יחס הרזרבה מגדילה את מכפיל הכסף ⇒ מרחיב (שימו לב לכיוון! העלאת היחס היא המרסנת); ה שגוי — הצד המוניטרי חי וקיים. טבלת הכלים המוניטריים וכיווניהם (יחס רזרבה ↑=ריסון, מכירת אג"ח=ריסון, רכישה=הרחבה, ריבית בנק מרכזי ↑=ריסון) חייבת להיות שליפה אוטומטית — רבע מהשאלות המאקרו נשען עליה.

עם מס יחסי: ‏mpe = mpc·(1−t) = 0.8·0.75 = 0.6 ⇒ מכפיל = ‏1/(1−0.6) = 2.5. ‏Y = 2.5·(40+60+100) = 2.5·200 = 500 — ב. ‏5 = מכפיל של מי שהתעלם מהמס היחסי (‏1/0.2) — המסיח הראשי, והוא גורר תוצר 1,000; ד מצרף מכפיל נכון לתוצר שגוי (בדקו כל חצי!). אימות מלא: ‏Y = 500 ⇒ ‏T = 125 ⇒ ‏Yd = 375 ⇒ ‏C = 40+0.8·375 = 340 ⇒ ‏C+I+G = 340+60+100 = 500 ✓. מס יחסי מקטין את המכפיל כי חלק מכל שקל הכנסה חוזר למדינה עוד לפני החיסכון — שתי דליפות במקום אחת.

זו שאלת שני-העירויים בגרסתה החדה: הכיווץ הפנימי (מזומן↑ ⇒ מכפיל קטן) והרכישה החיצונית (בסיס↑) כוילו כך ש-‏ΔM = 0 נתון. במודל המשולב הכסף נכנס רק דרך ‏M/P ב-LM ⇒ אם M לא זז ו-P במוצא לא זז — LM במקומה, IS ממילא לא הוזזה ⇒ שיווי המשקל זהה לחלוטין: ‏Y, r, P ללא שינוי — ג. א ו-ב שופטים כל כוח בנפרד ושוכחים שהשאלה נתנה את הקיזוז; ד ממציא ערוץ ('אי-ודאות') שאינו במודל — מסיח פסיכולוגי קלאסי. הלקח המבחני: כשנתון ש-‏M קבוע, כל הרעש על מרכיביו (מזומן, פיקדונות, בסיס, מכפיל) הוא תפאורה — LM רואה רק את הסך.

שני מהלכים, שני מכפילים: ‏ΔY_G = 4·50 = +200; מכפיל המסים = ‏−mpc·k = −3 ⇒ ‏ΔY_T = −3·80 = −240. נטו: ‏200−240 = −40 — ב. ג מגיע לאותם רכיבים (‏320? לא — ‏4·80 = 320 הוא מי שהפעיל את המכפיל המלא גם על המסים — הטעות הקלאסית: המסים עוברים דרך הצריכה ולכן מוכפלים ב-mpc תחילה); א שוכח את המסים לגמרי. הצירוף 'הרחבה שמסתכמת בריסון' — ‏ΔG חיובי אך קטן מ-‏mpc·ΔT — הוא בדיוק סוג ההפתעה שהמבחן אוהב: אל תניחו כיוון לפי הכותרת ('הממשלה מרחיבה'), חשבו נטו.

‏L = kY פירושו LM אנכית: יש רק רמת תוצר אחת שמאזנת את שוק הכסף עם M נתון (‏Y = M/(Pk)). הרחבה פיסקלית מזיזה את IS ימינה על LM אנכית ⇒ כל ההתאמה בריבית: היא מטפסת עד שההשקעות נדחקות בדיוק בגובה ΔG — דחיקה מלאה, תוצר ללא שינוי — ג. זה המקרה ההפוך לשאלת ה'צריכה תלוית הריבית' ממועד 2: שם ערוץ ריבית נוסף חיזק את המדיניות המוניטרית; כאן היעדר ערוץ הריבית בביקוש לכסף מנטרל את הפיסקלית. א נכון היה רק אם LM שטוחה; ה הפוך — דווקא הרגישות של I היא צינור הדחיקה. המבנה של LM (שטוחה/רגילה/אנכית) קובע איזו מדיניות עובדת — טבלת שלושת המקרים שווה חמש נקודות כמעט בטוחות.

בלי מזומן: ‏M = D = H/re. לפני: ‏800/0.2 = 4,000; אחרי: ‏800/0.25 = 3,200 ⇒ ירידה של 800 — א. ד הוא מסיח ההבנה: הבסיס אכן לא זז, אבל המכפיל קטן (מ-5 ל-4) — שני הגורמים של ‏M = H·(1/re) עצמאיים, ושינוי כל אחד מהם משנה את M; ‏200 = מי שחישב ‏800·0.25; ‏160 = ‏800·0.2. כלי יחס-הרזרבה הוא היחיד שמשנה את M בלי לגעת בבסיס — ולכן הוא החביב על שאלות 'מה השתנה ומה לא': הבסיס קבוע, המכפיל, הפיקדונות, ההלוואות ו-M — כולם זזים.

מכפיל התקציב המאוזן חיובי (1) ⇒ המהלך מרחיב ביקוש גם כשהתקציב מאוזן (א נפסל) — אבל המשק בתעסוקה מלאה ⇒ התוצר לא יכול לעלות (ג נפסל: המכפיל נכון לאבטלה בלבד!). נוצר עודף ביקוש ⇒ המחירים עולים ⇒ ‏M/P נשחק ⇒ ‏LM שמאלה, וגם ‏IS זזה ימינה מהמהלך עצמו ⇒ הריבית עולה משני הכיוונים. נטו: ‏P↑, ‏r↑, ‏Y קבוע — ה (ב תופסת את המחירים אך מפספסת את הריבית — שוב מסיח 'נכון חלקית'). השאלה תופרת יחד את שני החוטים הגדולים: מכפיל התקציב המאוזן (קיינס) ומשטר התעסוקה המלאה (המשולב) — בדיוק סוג התפירה של השאלות האחרונות במבחן האמיתי.

עוברים אחת-אחת: (1) ✗ — קשיחות מחירים כלפי מטה: בפער דפלציוני המחירים אינם יורדים; המשק נשאר באבטלה עד שמדיניות תתערב (הנחת היסוד המודפסת של המבחן). (2) ✓ — מימון מוניטרי הוא ההגדרה של עירוי חיצוני חיובי: כסף חדש נכנס לבסיס. (3) ✗ — עם מס יחסי מכפיל התקציב המאוזן דווקא קטן מ-1 (חלק מה-ΔG דולף חזרה כמסים נוספים); השוויון ל-1 מדויק רק במסים קבועים. (4) ✓ — בתעסוקה מלאה הכסף ניטרלי: ‏Y נעול, ‏M/P חוזר לרמתו ⇒ ‏P גדל פרופורציונלית ל-M. שתיים נכונות — ב. שאלת ה'כמה נכונות' היא הקשה ביותר טכנית (אין להיעזר במסיחים!) — השאירו אותה לסוף, ועברו על כל טענה כשאלת אמת/שקר עצמאית.